הויתור ורווחיו
מעלת הויתור וההבלגה
כותב הרמב"ם באיגרת המוסר: התפארו בסבלנות, כי היא הגבורה הישרה והניצחון האמיתי. כי בבקשכם הנקמה – שמא לא תשיגוה ותחלו לבבכם בתוחלת ממושכה, ושמא תוסיפו על בושתכם חרפה כגולל אבן אליו תשוב. ואם תשיגוה, הנה חטאתם לה' ודעו אשר תמצא אתכם: שנאה, לב נוקם, בלבול השכל, טורד שינה, בלבול פעולה, גילוי מומים, אבדן הנפש, קנאה אוכלת, חרטה באחרת.
ומוסיף הרמב"ם: והיה כאשר תכירו מעלת הסבלנות והייתם קדושים בעיני אויבכם והתקדשתם, ויתחרטו מזיקיכם, ויטיבו לבם אם הם אנשי לבב, ואם הם אנשי בליעל יכאבו ויצר לבם על אשר לא תתבזו עימהם לעשות כמותם, ותמלכו עליהם בכתר המוסר.
החיד"א זצ"ל (בספרו מראית העין) מביא מעשה ששמע מפי בעל האור החיים הק' שאירע בעירו: "כי אחד מראשי הקהל, שר וגדול בבית המלך, זלזל בחכם אחד, והרב קרא לחכם כדי לפייסו, והתחיל לדבר עמו דברי ריצוי ופיוס. ואולם החכם השיב לרב, למה יטרח מר בזה, והרי בזמן שזלזל בי השר הזה, תיכף מחלתי לו, שהרי הרשב"י כתב בזוהר הק' כי עוונות ישראל ח"ו כביכול מכבידין על כבוד השכינה, ואדם זה שחטא וביזה אותי, אם אין אני מוחל לו, עוון עצמו אינו נמחק, ויש צער לשכינה מסיבת עוון זה. ולכן תיכף מחלתי לו, ולא היה מקום לעוון לחול, דהביזוי והמחילה היו באים כאחד ממש, ולא היה צער לשכינה כלל.
על פי מעשה זה, כותב החיד"א, אפשר להבין טעם אמרת חז"ל: "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו" (ר"ה יז.). שכן בה שמעביר מדותיו ומוחל לחברו, מונע את צער השכינה מצד שזלזלו בו וציערוהו. לפיכך מדה כנגד מדה "מעבירין לו על כל פשעיו" וכמו שאמרו חז"ל: למי "נושא עוון" למי שעובר על פשע. נמצא, שלפי המדות שנוהג בהם, כך נוהגים עמו.
הבלגתו של החזון איש
סיפר הגאון רבי נתן איינפלד שליט"א על הבלגתו הנפלאה של החזון איש: מעשה באחד המתפללים הקבועים במניינו של החזון איש בביתו, שלפי דעתו זמן 'הנץ החמה' היה אחרת מהזמן שסבר החזון איש. וכאשר היה 'אבל', ל"ע, והתפלל מדי יום לפני העמוד, העז בחוצפתו להתפלל לפי זמן 'הנץ החמה' שלו ולא כזמנו של החזון איש. ואף שהקפיד החזון איש לכוון תפילתו עם זמן ה'נץ', לא העיר לאיש מאומה על כך, במשך שנה שלמה, כדי שלא לפגוע בו. וכך הזהיר גם אשר שאר המתפללים. (שיחות חיים)
"כל המעביר על מדותיו"…
מסופר על האדמו"ר מגור רבי ישראל אלטר זצ"ל: פעם אחת קרוב לכניסת השבת, כאשר עמד לצאת מביתו אל בית המדרש לקבלת שבת, הופיע לפתע בחור ועמד בפתח דירתו שברחוב שפת אמת. שאלו הרבי לחפצו והלה השיב כי רצונו לשתות. שאלו הרבי שוב: כוס חמין או צוננין? השיב הבחור ללא היסוס כי רצונו בשניהם…
בשעה זו מיהר ה"בית ישראל" לבית המדרש. [ובכלל לא היתה דעתו נוחה מכך ששותים חמין מאוחר כל כך סמוך לכניסת השבת]. אף על פי כן יצא הרבי בדממה אל החצר, פתח את דלת המטבח שכבר היתה נעולה ומזג לבחור כוס תה. אחר כך הוציא קוביה של קרח והגיש לו כוס מים צוננין, בעוד שפתותיו רוחשות: "כל המעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו"… (פאר ישראל)
"מוחל וסולח לכל בר ישראל"
פעם אחת נכנסו כמה בחורים לביתו של הצדיק רבי יעקב מוצפי זצ"ל, וסיפרו לו, כי ישנו אדם המדבר עליו דברי גנאי, ובאו לבקש רשות ל"הושיבו על מקומו".
אמר להם רבי יעקב: "אם זה נכון, כמו שאתם אומרי, שהלה דיבר עלי. הריני אומר בפה מלא ובלב שלם: מחול לו ושרוי לו בעולם הזה ובעולם הבא. ולא רק זה, אלא בכל יום ויום, ומכל הלב, הריני מוחל וסולח לכל בר ישראל, שדיבר עלי או ידבר עלי, במחילה גמורה. ויהי רצון שלא ייענש שום אדם מישראל בסיבתי, מעתה ועד עולם". (ארי עלה מבבל)
"ידעתי בך שלא תטור לי טינה"
אדם אחד היה בירושלים שהצדיק רבי אריה לוין זצ"ל גמל עימו חסד בעבר, ובימי המלחמה היה נוהג אדם ה להלוות כספים לנצרכים. לבקשת אשתו נטל רבי אריה כמה ספרים יקרי-ערך שהיו עמדו, וסר לביתו של אותו אדם ובקשהו כי על סמך רכוש זה ילוה לו כסף. אך הלה סרב להלוותו. שאלו רבי אריה על שום מה מסרב הוא להלוות לו שעה שמלוה הוא לאנשים אחרים?
השיב לו אותו אדם: לאחרים חייב אני להלוות, שיודעים הם כי עשיר אני ואם אסרב להלוותם יקפידו עלי וישמרו לי טינה, אולם אתה, יודע אני בך שלא תיטור לי איבה גם אם אסרב להלוות לך… (איש צדיק היה)
עד כמה רצוי המעביר על מדותיו לפני הקב"ה
עד כמה גדולה ונשגבה מעלת מי שמעביר על מדותיו, לפני הקב"ה – נוכל ללמוד מהמעשה שסיפרו חז"ל בגמרא (תענית כה:): רבי אלעזר ירד לפני התיבה [להתפלל על עצירת גשמים] ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו ואמר: "אבינו מלכינו אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכינו למענך רחם עלינו" וירדו גשמים. היו מרננים אחריו רבנן. יצתה בת קול ואמרה: לא מפני זה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו.
"איני נותן לכם להתקוטט"
כתב רבי יהודה החסיד זצ"ל: מעשה בחסיד אחד שהיה אדם מביישו ומדבר אליו דברים רעים. אמרו לו הקהל: נעשה לו נזיפה ונגזור עליו חרם. אמר להם: אל תעשו. אמרו: נעשה בשביל שלא יעשה לאחרים. אמר להם: ממני תלמדו וכן תעשו, שאני סובל ואיני נותן לכם להתקוטט בשבילי. כך כשתשמעו את חרפתכם מני נבל כל היום מקול מחרף ומגדף, אל תשימו לב לכל דבריו. (ספר חסידים – קפ"ב)