ובכן ישנה עצה לכך, והוא באם האדם שבע רצון מהנהגת ה', וככל אשר ינהג בו הבורא יהא שמח וטוב לב, הרי שכמו כן יהא הבורא שבע רצון ממנו, וזוכה הוא בזה בדין ולא בחסד, מדין מדה כנגד מדה, כשם שהוא היה מצפה ומקוה להקב"ה לטוב, וקבל את ההיפך – יסורים, ועם כל זה הוא שבע רצון, כמו כן הבורא שבע רצון ממנו ואף שהבורא היה כביכול מצפה ממנו ליותר טוב בתורה ומצוות.
הדברים מפורשים בספר "נתיבות שלום" פעמים מספר (ועיין שם "במדבר" – "בהעלותך", עמ' נג), וכמו כן מפורשים הדברים בספר "מכתב מאליהו" ח"ה עמ' 532 ולנחיצות הענין אעתיק לך דבריו:
ידוע תדע אהובי, כי יש ברכה ויש חנינה. ברכה היא מצד החסד והרחמים, אבל חנינה היא הבאה גם מצד הדין, פי' שהיא מחוייבת גם ע"פ תוקף הדין. הלא תראה מה שאמר יעקב אבינו לעשיו "אשר חנן אלקים את עבדך", וכן כשברך יוסף את בנימין "אלקים יחנך בני". ותוכן הענין הוא כי כאשר האדם סובל לשם שמים, וסובל בעמדו בנסיון, ומקבל את סבלו באהבה כי ירגיש את עצמו מאושר שהביא קרבן כזה לפני קונו, בזה הוא זוכה ע"פ מדת הדין ממש כי יחוננו עושהו וירבה יוסיף לו כל טובה בעוה"ז ובעוה"ב. וטעם הענין הוא, שהרי כל דיניו של הקב"ה הם מדה כנגד מדה, וכשאדם מהפך מדת הדין – היינו היסורין והצער – למדת רחמים – היינו שמקבל באהבה, אז הרי מוכרח כי מדה כנגד מדה תהי' שע"פ דין גמור תהפך לו מדת הדין שלמעלה למדת רחמים.