וכן בכל מעשה חסד שאדם עושה צריך שתהא עיקר כוונתו להטיב לזולת מכח רצון שיהיה לשני טוב, ולא למען שתזכה אתה בעוה"ב, וכן לא למען תשקט סערת רחמנותך שאינך יכול לסבול לראות את העני בצערו.
וכמו שראיתי סיפור מופלא במדת החסד של המפורסם במעשה חסדיו הגה"ק רבי חיים מצנז, שנתן פעם צדקה לעני ביום חורף את מעילו שלו היקר והכבד להתכסות בו, וכשיצא העני קרא לו שוב הרב בשנית והעניק לו מתת יד נוספת. וכשנשאל למעשהו, וכי לא מספיק המעיל שנתן לעני ומדוע קרא לו בשנית ליתן מתנת יד נוספת? והשיב, הצדקה הראשונה – המעיל, היה מתוך שלא יכלתי לראותו בכך – קפוא וקר בלא מעיל ביום חורף, והיה זה גם בשביל להשקיט סערת רחמנותי, ולא לשם נתינה של מצוה גרידא, ולכן קראתיו בשנית ליתן לו צדקה לשם צדקה.
אלא ברור הוא, וכמו שכתבנו בתשובה הקודמת, שהדרך להגיע לנתינה אמיתית היא מתוך "שלא לשמה", ולכן לעולם יְזַכֶּה המזכה את הרבים ואף שכוונתו לשם עצמו, וכמו כן לעולם יתן הנותן צדקה גם לשם רחמנות או לשם עוה"ב שלו, ומכך ישתרש בקרבו מדת הנתינה לבסוף להיות נותן לשם נתינה ולשם הטבה לזולת מתוך נדיבות לב ועין יפה ולא לשם עצמו.