כיון שהתפילה נועדה לצורך החייאת הדביקות בה', ולדביקות בה' אין סוף, לא בכמות ולא באיכות, כל רגע ורגע שהאדם דבוק בה' הרי שהוא משעשע את בוראו וזו תכלית בריאתו, וכמו כן כמה שדביקותו יותר איכותית באהבה עזה ובבהירות יותר, כן בא הוא על תכליתו יותר, לכך מוחל כביכול הקדוש ברוך הוא על כבודו, ומסכים שיגש האדם אליו כמה פעמים ביום ויחזור וינדנד על אותה בקשה – דבר שאינו מכובד ונימוסי אפילו בין בן לאביו וכל שכן בין עבד לרבו – והעיקר שיצא מכך תועלת הדביקות, שהרי זו האפשרות היחידה להחיות את הקשר והדביקות בין הנברא לבורא – בדברו עמו יום יום רגע רגע.
(זהו על דרך הפשט, אולם ע"פ סודן של דברים מובא בספרי המקובלים שאין שום תפילה – דומה לחברתה להמשיך שפע ולהחיות העולמות, ובכל תפילה מתחדש תיקון בחינה אחרת).