העושה למצוה את המקסימום מצידו – זוכה לסיעתא דשמיא מיוחדת
היבט נוסף לענין התוצאה הנובעת מכח הרצון, מצינו אצל בתיה בת פרעה. אשר בהחלטתה הנחושה ותשוקתה העזה להציל את הילד שבתיבה [למרות גזירת אביה], הושיטה את ידה בהתאמצות כל כוחותיה, ולא שמה לבה למרחק שישנו בין ידה לתיבה. ואז כאשר היא מיצתה מצידה את המקסימום את קצה גבול יכולתה, עזר לה ה' ונעשה לה נס שנשתרבבה ידה אמות הרבה. והיינו במיצוי כח הרצון אפשר להשיג תוצאה שהיא מעל ומעבר לכוחו הטבעי של האדם ברך ניסית. (ואולם לדעת הגר"ח שמואלביץ [בשיחתו שם] היה זה אף ללא נס, וצ"ע כוונתו).
ובספר חפץ חיים על התורה (שמות – מעשי למלך) כתב, שדבר זה ללמדינו בא, לבל יתעצל האדם מלהציל את מי שזקוק להצלה ואפיל אם לפי ראות עיניו לא יעלה בידו בדרך הטבע להצילו, מכל מקום בל יעמוד מנגד, אלא יתעסק בהצלה עד מקום שידו מגעת, ומשם ואילך תעשה ההצלה מאליה בדרך נס, או היד תשתרבב או התיבה תתקרב… וכן הוא טבע הנס שמופיע כמילוי להשתדלות הטבעית שקדמה לה…
לאור האמור ביסוד כוחותיו הטמירים של האדם, נוכל ליישב ולבאר, מדוע בחר יעקב אבינו דוקא בבנו יהודה, לשלוח על ידו את בנימין למצרים. נכון אמנם שיהודה ערב על הנער והתחייב ליעקב: "אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים" [=לעוה"ב] (בראשית מג-ט). אך הלא יעקב חשש פן יקראנו אסון בדרך, ומה תועיל בזה ערבותו של יהודה? אלא ידע יעקב כי על ידי התחייבות כה חמורה שקיבל יהודה על עצמו, ירכז ויאמץ את כל כוחו ויכולתו מעל ומעבר לרגיל, וימסור עצמו למען החזרת בנימין לאביו. ובאופן זה בודאי יצליח!
בדרך זו, אף זכינו ליישב בטוב טעם את הקושי המתעורר בלימוד עובדא דברי יוחנן וריש לקיש, וכך מסופר בגמרא: יום אחד ראה ריש לקיש [שהיה עדיין לסטים] את רבי יוחנן שוחה בנהר הירדן. ניתר ריש לקיש בקפיצה אדירה מעבר לנהר הירדן כדי לתופסו [כי לא הבחין שהוא רבי יוחנן]. כשראה רבי יוחנן גבורתו של ריש לקיש אמר לו: "חילך לאורייתא"! והוסיף: אם תקבל עליך מהיום עול תורה, אתן לך את אחותי לאשה. קיבל ריש לקיש מיד על עצמו עולה תורה, ושוב לא יכל לקפוץ את הנהר כבראשונה [כדי לקחת בגדיו]. ומדוע? מפרש רש"י: "דמשקבל עליו עול תורה תש כחו". (בבא מציעא פד.)
ולכאורה הדברים תמוהים: וכי כח גופני זה שהראה ריש לקיש בקפיצת רגליו יש בו כדי להועיל בהבנת עומק דברי התורה הקדושה? והרי נדרש לכך חכמת לב, חריפות השכל וכשרון הדעת ולא גמישות וכח פיזי, וכיצד ראה רבי יוחנן בכח זה אמצעי ללימוד התורה? זאת ועוד: מדוע משקבל עליו ריש לקיש עול תורה תש כוחו, והרי עדיין לא החל ללמוד בפועל, וכיצד יתכן שבקבלה בעלמא תש כוחו?
אלא מסתבר לומר, שגבורתו זו של ריש לקיש לא נבעה מכח גופני גרידא, אלא מכח רצונו העז והחלטתו הנחושה להשיג המטרה שהציב לעצמו. גדולתו של ריש לקיש היתה בכך שידע לרכז את כל כחותיו, ולמצות את כל יכולתו – מעבר לרגיל – בשביל ה דבר שחפץ בו. לכח זה כיון רבי יוחנן באמרו: "חילך לאוריתא"! כי כן ידע רבי יוחנן, שכדי לנצל עד תום את החכמה והכשרון שניחן בהם האדם, למען ידיעת התורה. יש צורך שיוקדם לכך רצון עז, החלטה נחושה ו'גמירות דעת' לקבל עליו עול תורה. שכן רק כשמייחד לבו וכוחו לתורה בלבד, מצליח להשתלם בה ביותר, ואז ממילא תש כחו לדברים אחרים ששוב אין לו חפץ בהם. הנה כי כן, כללו של דבר כך הוא: לעולם תהיה מידת יכולתו והצלחתו של כל אדם, תלויה בראש ובראשונה כפי מדת רצונו וייחוד לבו.
כח הרצון להייטיב עם הזולת
פעם לפני חג הפסח, השתדל הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל (גאב"ד לודז'), לשחרר שנים עשר אלף חיילים יהודים ששהו במחנה צבאי באיזור לודז'. והנה בערב החג כשפנה היום, נודע לרבי אליהו חיים כי עדיין אלפיים חיילים נשארו במחנות הצבא ולא יוכלו להסב עם משפחתם בליל הסדר. גמר הרב בליבו שלא יסב לשולחן הסדר על שישוחררו כל החיילים הנותרים. הוא ברר למקום שהותו של הגנרגל ונודע לו כי הוא נמצא במחנה צבאי סגור ומסוגר, ששום אדם לא יוכל להכנס פנימה.
הרב, בתשוקתו העזה להיטיב עם אחיו היהודים, לא אמר נואש. הוא ביקש מאחד מנכבדי העיר שיתלוה עמו למחנה הצבא. כאשר הגיעו אל המקום, ראו שהוא מוקף בגדר מסביב. טיפס הרב בעוז רוח על הגדר וקפץ לעברו הפנימי. מיד זינק אליו הזקיף העומד על משמרתו ועצר בעדו. לתדמהתו, ראה כי הלה יהודי נכבד בעמיו הלבוש בגדי הדר. סיפר לו הרב כי בא לשחרר אלפיים חיילים. הלך הזקיף והודיע לגנרל. הסכים הלה שיכניסו אליו את הרב.
תמה הגנרל: הכיצד הרהיב בנפשו להיכנס למקום סגור ומסוגר? פרץ הרב בבכיות ושפך ליבו באמרו כי אי שחרור החיילים לא נותן לו מנוח. התרשם הגנרל מאוד מטוב ליבו וממסירות נפשו של הרב למען אחיו, ופקד לשחרר תכף ומיד את כל החיילים היהודים… רק אז חזר רבי אליהו חיים מייזל לביתו לערוך את הסדר. השעה היתה ארבע לפנות בוקר…!