כלל גדול לְעוֹלָם, הסובר לחכות עד שיהא לו חשק הן בתורה הן בתפילה, לעולם לא יזכה לכלום.
ומעשה ראיתי באחד שבא לסטייפלר זצוק"ל וטען שאין לו חשק ללמוד, ענה לו הרב: וכי חושב אתה שלי יש תמיד חשק ללמוד, לומדים אף בלא חשק!
עלינו להבין שמחויבים אנו ללמוד ולהתפלל, ואין זה משנה אם יש לנו חשק או שלא, ותועלת ידיעה זו רבה היא, כי כמו שהפועל שקם בעוד לילה להביא טרף לביתו, או החוטב עצים עובד בזיעה ויגיעת כפים להביא פרנסה בין אם יש לו חשק בין אם לאו, כי פרנסה היא חיי נפש, כך על כל אדם להבין, תפילה ותורה המה חיי נפש, בלעדיהם אדם אבוד לגמרי, ואם ינתק מהם זה לא רק שיהא חסר לו לימוד ותפילה, כל יהדותו תהא בסכנת קריסה וקשה להעלות על הכתב לאן הוא יגיע ללא ספק.
והיותר נכון הוא, שהעמל מביא את החשק ולא החשק מביא את העמל, עצם זה שהאדם עמל על דבר – לבסוף יחשק בו ויאהבהו.
ובמיוחד בדורנו שביארנו שהעיקר המוטל עלינו היום הוא גוון עבודה ללא הרגשים דוקא, ובזה אנו משעשעים את הבורא, כי מצד אחד הנאמנות לבורא ניכרת דוקא בכהאי גוונא שאין הרגשה הממתקת ומנעימה את העבודה, כי אז הלא האדם בגדר "רואה עולמו בחייו", ולעומתו זה העובד ללא הרגשים ועבודתו נראית לו טפלה ומשעממת ועם כל זה אינו מניחה והולך לו, ובפרט כאשר רצופה היא בירידות ונפילות ועם כל זה מתמיד הוא בעבודתו – מוכיח הוא שעושה הוא דברים לשם פועלם בלבד, ואם כן יש בזה הוכחה על כנות ואמיתות טוהר לב ומסירות נפש. והבן.