ובהיות שכל יסוד האמונה נחלה לנו מאבותינו, עלינו להשכיל ולהבין ולהאמין:
א. שאין לטעות חלילה בשום דבר מדבריהם, כי השגחה עליונה עליהם וכמו שכתב החזון אי"ש: השגחתו יתברך הוא בכל דור על היחידים ששתלן בכל דור להורות חוקיו ומשפטיו לישראל, וכשהן מעמיקין בהלכה, הן בשעה זו כמלאכים ורוח מרום שורה עליהן, ועל פיהן נקבעו הלכות באישות החמורה ובשבת ובשאר הלכות החמורות, כלומר: רוח הקודש שורה על חכמי ישראל וכל דבריהם מוסכמים מהשמים (הובא בספר ארחות אי"ש).
ב. שכל דבריהם יוצאים מלבם הטהור ללא שום שוחד, הן שוחד ממון או שוחד תאוה, ושם נגיעה בעולם לא נגעה ללבם הזך, וחלילה לנו לטעות ולחשוד בקדושי עליון רבותינו ז"ל, וכמו שכתב החזון אי"ש וזה לשונו:
יש עוד רעה חולה אשר היצר יילפת בה להניא אמונת חכמים מלב בני האדם, והוא משקל המרמה של הנגיעה: חובת התלמיד להאמין כי אין נגיעה בעולם בעל כח להטות לב חכם לעוות משפט, כי מגמת החכם לזכות נפשו; ולהתגאל באיזה אשמה, יכאב לנפשו יותר מכל מכה ופצע, ואיך יתכן כי בשביל בצע כסף או לעגי חנף, יחבל נפשו לעות משפט?! נוסף לזה כי תכונת האמת היא אצל חכם תכונת נפשו ושורש מציאותה, וכל אבק שקר ממנו והלאה, וכן היא אמונת המון ישרים המתאבקים בעפר רגלי חכמים.
אך היצר חתר חתירה תחת כסא הנאמן, לצודד נפשות הנוטות להתחכמות, ומביא להם למוד שלם מן הגמרא כי הנגיעה היא בעלת כח מכריע לקטנים ולגדולים יחד. לפניה יכרעו גם הנבונים ביותר, גם חסידים ואנשי מעשה, ואין זה גנאי לחכמים אחרי שכן הוחק בטבע אנושי, ואינם יודעים כי לפי ההנחה הזאת מתייתם כל הדור, ואין שופט בארץ, ונתבטלה סנהדריה של הארץ. כי אף אם יסכים האדם על גדלות חכמו של החכם, לא יחייב את נפשו לשמוע אליו, אחרי שימצא לתלות את הוראתו באיזה נגיעה, וזה לא יבצר מכל מי שאינו שבע רצון מהוראת החכם, ועל ידי זה קם דור ששופט את שופטיו, וכל איש הישר בעיניו יעשה.
ובכל מקרה רב הערך מתלחשים המחכמים על נגיעה פלונית שהטתה לב החכם, ולפעמים המובהק שבדור, בעמדתו הבלתי נכונה, וכל אוירה של העיר, ולפעמים אוירה של כל הארץ, מתמלאה שוט לשון, קטטות ומריבות, וללא אמונה בחכמים גברו בארץ עכ"ל
רצונו לומר שאחד מהטעיות היצר – לתן בלב האדם חשד על חכמי ישראל שהנגיעה של ממון או של כבוד היא המטה את לבבם, וכל מעשיהם נובעים מנגיעות ח"ו, ואין אמת בלבבם, ובזה עוקר האדם עצמו מכל האמונה, ה' יצילנו, משום שכל יסוד האמונה בא לנו ע"י חכמי ישראל, להיותנו מאמינים שכל דבריהם אמת ללא נגיעה ושוחד של תאוה וכדומה, ורוח הקודש שורה עליהם, וכל תורתם תורה מן השמים היא.
ועוד שם: עד כמה נזהרו רז"ל וחשדו בעצמם שמא יש בהם שום נגיעה. כמבואר בכתובות (ק"ה ע"ב) על ר' ישמעאל בר אלישע שהביא לו אדם ראשית הגז ולא רצה לדונו משום שוחד. וכן ר' ישמעאל בר' יוסי שהיה אריסו רגיל להביא לו פירות ביום שישי, ופעם הקדים ליום חמישי ולא רצה לדונו בדין תורה שהיה לו משום נגיעה שקבל ממנו טובה. וכן שמואל שרצה לעבור הנהר ונתן לו אותו אדם יד לעזור לו, ולא רצה לדונו משום שמא יש בלבו הטיה כל שהיא לטובתו. וכן אמימר שפרח משהו על ראשו, ואותו אדם הסירו מעליו, ולא רצה לדונו אפילו בשביל הטובה מועטת כזו. וכן מר עוקבא, שהיה רוק בדרך, ואותו אדם כסהו לכבודו, ולא רצה לדונו.
וכן בגמרא סנהדרין (י"ח ע"ב): אין מושיבין מלך בבית דין כשרוצין לעבר את השנה ויושבין לדון האם לעבר או לא, משום שיש לו נגיעה בזה שמשלם לחילותיו שכרם פעם בשנה, ועדיף לו שכל השנים יהיו מעוברות. וכן אין מושיבין כהן גדול בבית דין לעבר את השנה, כי יש לו נגיעה שהשנה לא תהא מעוברת כדי שתשרי עדיין יהיה קיץ, ובטבלו טבילות יום הכפורים לא יהיה לו קר כל כך. וכתב החזון אי"ש שמלך דאמרינן – אפילו חסיד שבחסידים, וכהן גדול – אפילו כשמעון הצדיק, הרי לך עד כמה נזהרו רבותינו ז"ל בכל דבריהם ומעשיהם לבל יתערב זר ונוגע במוחם הטהור.
אם כן, בבואנו לשמוע מהו האמת ומהו השקר והזיוף – למי נלך? להפוקרים והמינים שכולם מלאי נגיעות ותאוות, ורק השקר והשוחד הוא שקובע אצלם את הדעה?! חלילה! אין לנו לילך ולשמעו אלא מפי רבותינו, שרק האמת היא שאיפתם, וכל שקר מאוס להם, ורחקו מעליהם כל תאוה ורצון עצמי ונתקדשו בפרישות נוראה, כך שודאי שיקול דעתם מכריע והוא האמת.