ולמשל אדם נוטל כוס מים ומברך עליו שהכל נהיה בדברו, יכול הוא לעשות ברכה זו בשכל בלבד, ואף שיברך ברכה זו בכוונה גדולה בכל מילה ומילה, עדיין אך ורק השכל הודה לה', ואילו הלב נשאר אטום. על האדם בנוסף לשכל שבברכה ליתן לפחות מעט רגש, ולהרגיש: הנה אני עתה מקבל כוס מים מבוראי, ואלמלי היה הוא נותן לי כוס זה לא היה מה לי לשתות עתה, ולכך הנני מלא הכרת הטוב מעומק לבי להודות לו, ובשביל כך הנני מוכן לאוהבו וליראה ממנו.
דהיינו לחוש בתחושת הלב וברגש – תודה לבורא מהלב על טובתו שהיטיב עמי, כי יתכן כאמור שיכוון האדם במילות ברכותיו כדבעי, אולם כל השקעת כוונתו אינה אלא בפירוש המילות, מבלי להביע רגשי תודה מקרב לבו על טובת ה' עמו במאכל או בהנאה זו שהוא מברך עליו.
וביותר עלינו להתבונן שיש להתרגש ולהתפעל מטובת ה' ביותר כי אילולי טובתו עמנו לא היה לנו כלל אפשרות להשיגה, ולמשל: אם חברך מביא לך כוס מים, אכן חייב אתה להודות לו, אולם אי אפשר לך לחוש שהוא הציל את חייך לפי שאם לא היה הוא מביא לך זה המים היית בעצמך הולך ושותה ממקום אחר. אלא אם כן נתן לך חברך כוס מים במדבר שאז הציל את חייך.
ובכן התבונן, אצל הקב"ה אין שייך לומר שאם לא היה הוא נותן לי כוס מים זה הייתי שותה ממקום אחר… כי לגבי קוב"ה אם לא היה ברצונו שינתן לך כוס מים לא היית משיגו בשום אופן, כך שכל מה שהנך אוכל ושותה בישוב – כלפי הקב"ה זהו כאילו אתה אוכל ושותה משלו במדבר. וכמה עלינו להתרגש ולהודות לה' על חסדו עמנו בכל עת, וכיוצא תן לחכם ויחכם להעפיל במחשבתו ולהפעיל את האמונה שתסעיר את הלב לאהבה וליראה את ה'.