כבר יישב תמיהה זו הגר"א וסרמן זצ"ל, וכתב שאכן לזה הבא לעמוד על האמת באמת, הרי שאין פשוט יותר מאמונה שנצטוו עליה אף קטן בן י"ג שנה וקטנה בת י"ב שנה, וכן אף כל איש פשוט עובד אדמה. אולם הבא לברר מקח האמונה מתוך נטילת שוחד של רצונות עולם הזה ומבלי רצון ליבדל מהם, הרי שמאחר ששוחד התאוות בידו אין לך יותר קשה מאמונה, ויתטפש זה המשוחד בכל מיני טפשות והעיקר לסתור את האמונה הפשוטה, ובדומה לזה היה עוון עבודה זרה דבעל פעור שאוכלין תרדין ומתריזים בפניה שאין בזה שום הגיון, אולם באו לזה על ידי שוחד עריות דבנות מואב, ומן העריות הסיתום לעבודה זרה מטופשת כזו.
וכמו כן אומר היה הרב דסלר זצ"ל ("מכתב מאליהו" ח"א עמ' 171): אמנם מעולם לא היה מי שהוא אפיקורס בעולם באמת, כל מי שפקר ידע בפנים קרב לבו שמתעלם הוא מהאמת, ומה שטוען שאינו רואה… ואינו שומע… היינו שאינו רוצה לראות, ואינו רוצה לשמוע.
ועוד שם בדבריו: כיון שהאמונה באה מהכרעת הישרות שבלב, לכך היא מתמעטת ונפחתת כאשר ישנם לאדם נגיעות, כמ"ש: "כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (דברים טז, יט). ובתנחומא: שמעוור עיני חכמים עד שאינם יכולים לראות האמת, והנוגע לא יבחין בישרות, אלא מסלף הוא ומעקם את סברותיו.
(ועוד ראה בדבריו שם ח"א, "מבט האמת", מאמר "דע מה שתשיב").
ועוד שם ראה בדבריו (עמ' 174) שכל האפיקורסות הוא דבר "נולד" כתוצאה מסתירה עצמית שחי בה זה הטוען שהוא כופר, ובתוך תוכו יודע האמת, אזי כדי להצדיק מעשיו ותאוותיו "מוליד" רעיון הנקרא "אפיקורסות".
ובא וראה באופן מוחשי עד כמה עולמנו זה מסוכן על אמונתו בה' עם כל פשטותה.
שהרי הנה הנשמה של האדם טרם בואה לעולם היתה מכרת ויודעת את הבורא יותר מאיש הגדול בענקים לאחר שבא לעולם. והוא פשוט, שהרי מצבה של הנשמה שם למעלה הינה ללא שום מוגבלות מקום וזמן, ואם כן ידיעתה והכרתה את הבורא היה בבירור גמור, והנה בבואה לעולם תוך כדי ירידה לגוף, מסוגלת היא באם תתנכר ותתכחש לאמונה – להעביר 70-80 שנה מבלי להכיר את הבורא כלל, ואפילו מבלי לומר פסוק "שמע ישראל" פעם אחת בכל חייה, והוא פלא, אותה נשמה שידעה את ה' בבירור הגדול ביותר, ופתאום בתוך כדי ביאתה לעולם מסוגלת היא לשכוח את ה', להתנכר ולהתכחש למציאותו במינות מטופשת מבלי אף להזכיר שם שמים. וכמובן שזה במקרה הקיצוני של כפירה, אולם בכל אופן רואים עד כמה שוחד תאות העולם מסוכן לנשמה מאד, לטפשה ולאטמה לגמרי ממוסכמות שידעה עליהם בהכרה גמורה זמן קצר קודם ירידתה לעולם.
לסיכום: סוגית האמונה מצד אחד יכולה להיות פשוטה היא למאד, ומאידך יכולה היא להיות סבוכה וסרוכה למאד.
ככל שהאדם מנותק מהחומר כן ענייני האמונה נהירים וברורים לו, אולם כאשר החומר עדיין קושר את האדם אליו, שוחד החומר מסמא את עיני החכמה ומסלף את הצדק הפשוט והישר.
שהרי תראה מדריגת בני אדם ביראת שמים שונה הרבה בין אדם לחברו, יש מי שיראתו וחרדתו לדבר הלכה הינה חרדה של ממש, ויש שאינו כ"כ חרד לדקדק בדבר הלכה, יש שאמונתו מביאתו לבוז לכסף ולהבלי העולם, ויש מאמין שעם כל אמונתו עדיין כבול וקשור הוא בחבלי שוא של חומריות העולם.
ככל שעובד האדם לחדד את אמונתו ובד בבד מישם את אמונתו על כל ההשלכות שמחייבת האמונה, אזי בא זה ומחזק את זה, האמונה מחזקת לו את ההכרה באפסיות העולם, והיישום למעשה בהסתפקות ובמיעוט השימוש בעניני חומריות העולם – מחזקת לו את האמונה, וזאת משום שבנכונותו זו לההביל את החומר ולוותר עליו הרי שבכך הוא נקי משוחד החומר.
הממלא כרסו בתאוות החומר הרי שמיד משוחד הוא מתאוות החומר, ומיד מורה היתרים לעצמו להקל בהלכה, וכמו כן מעורר אצל עצמו ספיקות ופקפוקים בעיקרי האמונה הכוללים אמונת שכר ועונש, כי אמונת שכר ועונש מתפשרת ומצטננת אצל המשוחד ברצונותיו.
הרי שהאמונה פשוטה למאד למנותק מכבלי תאוותיו ורצונותיו.
ומאידך אין מסובך יותר מהאמונה למקושר וכבול בחומר רצונותיו.
כך שלא הפילוסופיא והחקירה תציל מבלבולי האמונה, ולא די שלא תעזור החקירה אדרבא, רק תזיק להנצל מבלבולי האמונה, ישנו פתרון אחד והוא שלא להיות משוחד מחומריות תאוות העולם, ואז בטבעיות תתבהר ותתחוור לאדם האמונה בקרבו, ועיין עוד בתשובה הבאה.