חלוקה א. יש ויהא לאדם אכזבות רבות באירועים שונים בחייו ואינם באשמת שום גורם, וכגון נפל חפץ ונשבר, מתקלקל מכשיר ונפסד, נטרפה בהמתו, או חלילה האדם נחלה ובריאותו רופפת ויסורים באים עליו במכאובים שונים, או ששידוכו מתעכב, פרנסתו מתעכבת ואין שואל ודורש להעסיקו במלאכה לפרנס עצמו וכיוצא בדברים אלו שאין לו לאדם את מי להאשים, ואז בנקל יותר לשעבד ולכוף האדם את זעמו ומרדנותו ולהתכופף בהכנעה לקבל דין שמים, היות ואין לו במי לתלות את חסרונו אלא רק בה'.
חלוקה ב. והיא קשה יותר כאשר האדם גרם לעצמו ההפסד, ואז כועס היאך שכחתי מסמך או חפץ מסוים… למה לא נזהרתי יותר…למה לא שמרתי ולא השגחתי כראוי… וכיוצא, כאן קשה יותר האמונה לפי שיש לאדם במי לתלות את טעותו וחסרונו, וכמו כן יש לו בבחינת מה על מי לפרוק את זעמו והוא על עצמו. אולם בהיות האדם אוהב את עצמו, וכמו כן אין לו תנחומים בכך שהוא זועף ומאשים את עצמו, כי עיקר התנחומים הוא כאשר נותן הוא תחושה לזולת שחייב גם הוא להשתתף בצערו, ובכאן אין לו את מי לשתף בצערו, אזי כיון שהוא לבדו עם צערו בנקל יותר יסלקהו מעליו מכח האמונה.
חלוקה ג. והיא הקשה ביותר, כאשר נחתה על האדם מכה בפרנסתו, בבריאותו, בכבודו ע"י בזיונות וכיוצא, מחמת אחרים שהפסידוהו, או היכוהו, או ביזוהו, או שגרמו לו הפסד וצער ואפילו שלא בכוונה, כי אז יש לו זולת – להאשימו, יש לו על מי להשליך את המקרה אשר קרהו ואז המינות מפעפעת בלבו כארס של נחש שלא לוותר, ולהשליך זעמו וקצפו על אותו גורם.
וכמו כן באופן זה כביכול השטן מפתהו למצוא תנחומים בכך שיתן תחושה רעה לגורם שגרם לו ההפסד והנזק שגם אם אין באפשרותו לשלם לו עבור הנזק וכגון שהגורם הוא אשתו או אחד מבני ביתו, לפחות שיחושו ויצטמקו גם המה ברעה אשר גרמו לו, ולכך מפתהו לזעום ולקצוף ולהשרות מועקה על הגורמים לו הנזק שיחושו היטב במחדלם ובאשמתם, ויכאב להם בכאב גדול על מה שעשו לו, ובזה מוצא הוא נייחא קצת מצערו, וכאן המינות בוערת בקרבו לכל הסיבות הנ"ל להטיל האשמה על הגורם והסיבה, ולהתנכר לידיעתו שהכל מאת הבורא, שהרי יודע הוא באמונתו שזו האמת אלא שמתנכר ומתכחש לה, וכאן עיקר קושי האמונה, לקבל בסבר פנים יפות את אשר יארע לו, וגם את אשר יארע לו ע"י אחרים, ואדרבא, בראותו אותם מתחרטים וכועסים על עצמם על אשר גרמו לו נזק מנחמם ומדבר על לבם להרגיעם שלא יחושו באשמה כל שהיא, ומחזקם להאמין שהכל מאת ה', וכדוגמת יוסף הצדיק שכשראה את אחיו מתחבטים באומרם: "אבל אשמים אנחנו", נאמר "ויסב יוסף מעליהם ויבך", לא די שלא התקררה דעתו בראותו היאך עתה המה כועסים על עצמם ולבם נאכל בקרבם, אלא הסב מעליהם ובכה, הצטער על היותם מצטערים, וכמו שפירש"י שם: שבכה לפי שראה אותם מתחרטים.
זהו המאמין השלם. שגם בחלוקה ג' שהוא יסורים ובזיונות על ידי גורם טבעי ויש לכאורה על מי להטיל הזעם הקצף והאשמה, גם במקרה זה כובש כעסו מתוך אמונה שאינם אלא גורמים להוציא גזירת שמים לפועל, וכמו שאמר יוסף הצדיק: "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים", וכמו שאמר דוד: "הניחו לו ויקלל כי ה' אמר לו" – זהו השלם באמונתו – ה' יזכנו אמן.