בוודאי. על אף שכלפי המצב הזה נאמר "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", עבודה והחלצות עצמית הם כאמור, שרש ההבראה והפריחה בכל משבר נפשי. בלעדיהם לא תפעל שום עזרה חיצונית.
הפתרון היעיל ביותר להתרוממות במצב כזה – מובא באגרת מרן הגרי"י קנייבסקי (מתוך הספר "ע' כוחות האדם להגר"א). בתשובה לשאלה שהובאה כלשונה בראש הפרק הנוכחי.
המטרה, כפי שמנסח אותה הסטייפלר להביא את האדם לכלל היותו "אדם המרגיש".
הסטייפלר מדבר על דרכים להחדרת קרן אור אחת לחשכת הדכאון. פריצה כלשהיא של ההסגר הנפשי די בה להפוך את האדם ל"אדם המרגיש". והרי שרש האסון בדכאון טמון במות ההרגשים:
"…כי בהעביר הרגש לדבר אחד – הרי נעשה אדם המרגיש, והמתפתח ומועיל לכל הענינים… והתעוררות רגש בפרט אחד מועיל לכל…"
מהותו של "קרן האור" תלוי ועומד במעמדו השכלי ו שאיפותיו של האדם:
"…אם הוא בעל כשרון מופלג יש לייעצו לחבר ספר. לא מחידושיו שלו, רק ליקוט מכל מה שנראה לו לדבר ישר המתקבל על הלב. ולא יחטוף לכתוב במהירות, רק לאחר שיקול הדעת הנכון, ואחר שיהיה הדבר בהיר לו היטב… ובמשך הזמן ימצא התעניינות, וממילא נעימות רבה מעבודה זו, והתעוררות רגש א' מועיל לכל…" (הגרי"י קנייבסקי , שם)
גם במענה לשאלת "ת"ח מופלג שלומד בכולל ונפל למרה-שחורה, וכל היום הוא עצב, ואינו מוצא שום דבר שמעניין אותו, הן בעניני רוח והן בעניני גשם, ואינו משים לב אף לאשתו ולבניו", משיב הסטייפלר תשובה דומה:
"…העיקר צריכים עכשיו ליתן לו אינטרס בחיים. וכיוון שהוא ת"ח, אם היה מזדמן לו מקום להגיד שעור לפני תלמידים מבינים – אפשר שהיה מצילו מדכאון". (שם)